בנם של רחל ואפרים. נולד בכ"ב בכסלו תש״ז (15.12.1946).

בנימין (בני) נולד, גדל והתחנך בקיבוץ כפר סאלד שבאצבע הגליל. מצעירותו ניחן באנרגיה רבה ובאהבה גדולה לספורט, אך התשוקה האמיתית שלו הייתה לריקודי עם. עולם זה של קצב, חיבור ואהבת הארץ ליווה אותו לאורך כל תחנות חייו, ובמהלך שירותו הצבאי הוא אף השלים את לימודיו והוסמך כמדריך מוסמך בתחום זה.

לאחר לימודיו התגייס לצה״ל, ושירת בתפקיד תומך לחימה בקריה למחקר גרעיני (הכור האטומי). לקראת סוף שירותו התפרצה בגופו מחלת הטרשת הנפוצה, אך למרות האבחנה המורכבת, השלים שירות צבאי מלא.

לאחר השחרור לקח בנימין את אהבתו לריקוד מעבר לים ושימש כמדריך לריקודי עם במחנות הקיץ של הסוכנות היהודית בארצות הברית, שם הפיץ את תרבות הארץ בשמחה. כשחזר ארצה, השתלב בעבודה במפעל "לורדן" שבקיבוצו, כפר סאלד.

בגיל עשרים וחמש נישא לרותי. השניים הקימו את ביתם בקיבוץ ונולדו להם שלושה ילדים: ליאת, עינת וטופז. בנימין היה איש משפחה מסור מאין כמוהו, שדאג לילדיו ללא קץ והרבה לטייל איתם ברחבי הארץ. בחצר הבית, טיפח באהבה גדולה גינה וחממה פורחת.

בעקבות תאונת עבודה שעבר במפעל, נאלץ בנימין לשנות מסלול מקצועי ועבר לעבוד כאינסטלטור של הקיבוץ, תפקיד שביצע במסירות ובנאמנות עבור הקהילה כולה.

בשנות הארבעים לחייו נישא לדרורית. בתקופה זו, שבה מחלת הטרשת הנפוצה הלכה והחמירה והשפיעה יותר ויותר על שגרת יומו, נרקם ביניהם קשר חזק ועמוק במיוחד. קשר זה אופיין בתמיכה הדדית, סיוע והתמסרות יוצאת דופן סביב הטיפול בו וההתמודדות היומיומית עם המצב הרפואי.

בנימין לרר נפטר ביום י״ט באדר א׳ תשס״ג (21.2.2003). בן חמישים ושבע בפטירתו. הובא למנוחות בקיבוץ כפר סאלד. הותיר אחריו אישה, שלושה ילדים, הורים, שתי אחיות ואח.

על מצבתו כתבו אוהביו: "אהב את החיים ולא ויתר על השמחה שבהם".

בתו ליאת כתבה: ״רציתי לספר על אבא שלי, בני. על מי שהוא היה ועל איך ששנים רבות לאחר שהסיר את המדים פתאום הוא מופיע ברשימת החללים. זהו גם סיפור על התמודדות ומלחמה ארוכה וכואבת, לא כזו של אש ונשקים, אלא אחרת. אבא של לפני המחלה היה אבא שלוקח אותי לטיולים, ומתחת לבית הקים חממת צמחים. תמיד פינק אותנו, הילדים. אדם שאהב את החיים. ואבא שלי היה רקדן מקצועי כזה שרוקד בלהקה אבל גם מדריך ומלמד.

בצבא, אבא שלי נפגע מכל אותם חומרים רעילים להם היה חשוף, ודי מהר פרצה המחלה – טרשת נפוצה, מחלה איומה! אט, אט היא הרסה כל עצב ועצב בגוף ואבא שלי הגיבור, החזק, הלך ודעך...

כן, זה אבא שלי שבהיותו חייל נפגע וחלה ובמשך רוב שנותיו הבוגרות ניהל מאבק על חייו. היום אני כבר מבינה, אומנם אבא שלי לא נהרג בקרב שותת דם, אבל אבא שלי גם נלחם. מלחמה ארוכה ומתישה עד שלא נשאר בו כוח והוא נדם״.